כשאומרים ״טיפול״ חושבים מיד על שיחה, על דיבור. לרוב זה נכון. טיפול, בעיקר במבוגרים מבוסס על ביטוי באמצעות מילים, בשיחה. בשיחה מעלים מחשבות ורגשות. מעלים זכרונות, מנתחים מצבים וסיטואציות, מנסים לחשוב על אפשרויות שונות הן לפעולה והן לפרשנות למצבים, מערכות היחסים והתכנים העולים בטיפול.
לפעמים הדברים נאמרים בשקט, לפעמים בצעקה. פעמים רבות הדברים נאמרים בכאב רב.
אבל ישנם מצבים שבהם המילים לא מצליחות לבטא את הסערה המתחוללת בפנים. זה קורה בכל מיני מקרים. למשל, כשיש רגש חזק מאד או דפוס התנהגות שלא מצליחים להבין אותו באמצעות המילים (ובעצם, באמצעות התכנים שנמצאים בתחום המודע שלנו). או כשכמה שמנסים לא מצליחים לתמלל את מה שרוצים להגיד, לא מצליחים לבטא את הרגשות והתחושות או המסרים בצורה מדויקת.
ישנם גם אנשים שקשה להם להתבטא במילים. שהצד המילולי אינו הצד החזק שלהם.
בטיפול זוגי (או משפחתי), פעמים רבות הכעס והכאב מובעים בעוצמה כה גבוהה עד שקשה לבני הזוג להקשיב זה לזה ולנהל דיאלוג. לעתים הכעס והכאב כה גבוהים עד שמשתררת שתיקה כבדה בחדר.
לפעמים הטיפול מגיע במבוי סתום. וכמה שלא מדברים מרגישים תקיעות ולא מצליחים להתקדם.
במצבים כמו המצבים שתוארו לעיל, לפעמים נכון לעשות הפסקה בשיחה, ולהמשיך לנהל את השיחה בדרך אחרת. בדרך ללא מילים.
אני מאד אוהבת להשתמש באמצעים אמנותיים או משחקיים בטיפול. אני מוצאת שפעמים רבות שימוש בכלי אמנותי יצליח לעזור למטופל לבטא דברים שלא הצליח לבטא במילים. יצליח לאפשר לבני זוג לנהל דיאלוג שיש בו הקשבה ושיש בו עוד מנעד של רגשות מעבר לכעס או הכאב ששלטו בפגישות עד כה.
בשבוע שעבר השתתפתי בהשתלמות למטפלים שעניינה היה שילוב כלים אמנותיים בטיפול. במסגרת ההשתלמות התנסינו בכלים שונים על עצמנו. מצאתי עצמי גוזרת מז׳ורנלים, מציירת וצובעת בצבעי פנדה וגואש, מתנועעת לקצב המוסיקה ומתנסה בכל מיני תרגילים שהכריחו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בסדנאות (לשבת בשורה אחרונה בקהל ולהאזין פאסיבית תוך שתיית קפה...).
אחד התרגילים שבהם התנסינו לימד אותי שעור חשוב על הנפש שלי עצמי, ועל כמה יש לה עומק ורבדים שלגמרי נסתרים ממני. התרגיל החל ברישום של מספר רב כמה שיותר של רגשות. אחריו התבקשנו לתת צבע אחר לכל רגש. התבקשנו להעריך על סקאלה מהו הרגש שאי חווה הכי פחות בחיי היום יום עד הרגש שאני חווה הכי הרבה. אחר כך קרו כל מיני דברים. בסוף התהליך, לאחר פרק זמן, התבקשנו כאילו באופן לא קשור לצייר ציור חופשי.
אחר כך התבקשנו להסתכל על הצבעים שבחרנו לרגשות בתחילת התרגיל, ולזהות מה הצבעים (כלומר רגשות) הדומיננטיים בציור. נדהמתי. אני חשבתי שהרגשות הדומיננטיים בחיי היום יום שלי הם לחץ, תסכול וגם אהבה. אהבה אכן היה מאד דומיננטי. אבל הרבה יותר ממנו, ממלא כמעט את כל הציור הופיע רגש אחר לגמרי, שבחרתי עבורו בחלק הראשון של התרגיל את הצבע הכחול, ובלי לחשוב אחר כך בציור החופשי ציירתי ים שמילא כמעט את כל הדף. בצבע כחול צבעתי קודם את הרגש: געגוע.
כל הדרך הביתה חשבתי, באמת? בכלל לא ידעתי. לא ידעתי שאי שם, בנבכי הנפש מה שמציף אותי הוא געגוע. געגוע למה? מאז אותו תרגיל חשבתי על כך הרבה. וגיליתי המון דברים ואנשים יקרים שעזבו אותי ואני מתגעגעת אליהם. מתגעגעת לחוויות ולזמנים, וזה היכה בי שכן. אני אמנם לא חושבת על זה כל הזמן. רוב הזמן אני ב״כאן ועכשיו״ אבל הגעגוע, כמו מים, ממלא חלק גדול מהזיכרון והלב.
הכלים האלה שלמדתי כמובן נארזו ונכנסו לארגז הכלים המקצועיים שלי, שהולך ומתמלא ועולה על גדותיו במגוון של כלים.
לפעמים הדברים נאמרים בשקט, לפעמים בצעקה. פעמים רבות הדברים נאמרים בכאב רב.
אבל ישנם מצבים שבהם המילים לא מצליחות לבטא את הסערה המתחוללת בפנים. זה קורה בכל מיני מקרים. למשל, כשיש רגש חזק מאד או דפוס התנהגות שלא מצליחים להבין אותו באמצעות המילים (ובעצם, באמצעות התכנים שנמצאים בתחום המודע שלנו). או כשכמה שמנסים לא מצליחים לתמלל את מה שרוצים להגיד, לא מצליחים לבטא את הרגשות והתחושות או המסרים בצורה מדויקת.
ישנם גם אנשים שקשה להם להתבטא במילים. שהצד המילולי אינו הצד החזק שלהם.
בטיפול זוגי (או משפחתי), פעמים רבות הכעס והכאב מובעים בעוצמה כה גבוהה עד שקשה לבני הזוג להקשיב זה לזה ולנהל דיאלוג. לעתים הכעס והכאב כה גבוהים עד שמשתררת שתיקה כבדה בחדר.
לפעמים הטיפול מגיע במבוי סתום. וכמה שלא מדברים מרגישים תקיעות ולא מצליחים להתקדם.
במצבים כמו המצבים שתוארו לעיל, לפעמים נכון לעשות הפסקה בשיחה, ולהמשיך לנהל את השיחה בדרך אחרת. בדרך ללא מילים.
אני מאד אוהבת להשתמש באמצעים אמנותיים או משחקיים בטיפול. אני מוצאת שפעמים רבות שימוש בכלי אמנותי יצליח לעזור למטופל לבטא דברים שלא הצליח לבטא במילים. יצליח לאפשר לבני זוג לנהל דיאלוג שיש בו הקשבה ושיש בו עוד מנעד של רגשות מעבר לכעס או הכאב ששלטו בפגישות עד כה.
בשבוע שעבר השתתפתי בהשתלמות למטפלים שעניינה היה שילוב כלים אמנותיים בטיפול. במסגרת ההשתלמות התנסינו בכלים שונים על עצמנו. מצאתי עצמי גוזרת מז׳ורנלים, מציירת וצובעת בצבעי פנדה וגואש, מתנועעת לקצב המוסיקה ומתנסה בכל מיני תרגילים שהכריחו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בסדנאות (לשבת בשורה אחרונה בקהל ולהאזין פאסיבית תוך שתיית קפה...).
אחד התרגילים שבהם התנסינו לימד אותי שעור חשוב על הנפש שלי עצמי, ועל כמה יש לה עומק ורבדים שלגמרי נסתרים ממני. התרגיל החל ברישום של מספר רב כמה שיותר של רגשות. אחריו התבקשנו לתת צבע אחר לכל רגש. התבקשנו להעריך על סקאלה מהו הרגש שאי חווה הכי פחות בחיי היום יום עד הרגש שאני חווה הכי הרבה. אחר כך קרו כל מיני דברים. בסוף התהליך, לאחר פרק זמן, התבקשנו כאילו באופן לא קשור לצייר ציור חופשי.
אחר כך התבקשנו להסתכל על הצבעים שבחרנו לרגשות בתחילת התרגיל, ולזהות מה הצבעים (כלומר רגשות) הדומיננטיים בציור. נדהמתי. אני חשבתי שהרגשות הדומיננטיים בחיי היום יום שלי הם לחץ, תסכול וגם אהבה. אהבה אכן היה מאד דומיננטי. אבל הרבה יותר ממנו, ממלא כמעט את כל הציור הופיע רגש אחר לגמרי, שבחרתי עבורו בחלק הראשון של התרגיל את הצבע הכחול, ובלי לחשוב אחר כך בציור החופשי ציירתי ים שמילא כמעט את כל הדף. בצבע כחול צבעתי קודם את הרגש: געגוע.
כל הדרך הביתה חשבתי, באמת? בכלל לא ידעתי. לא ידעתי שאי שם, בנבכי הנפש מה שמציף אותי הוא געגוע. געגוע למה? מאז אותו תרגיל חשבתי על כך הרבה. וגיליתי המון דברים ואנשים יקרים שעזבו אותי ואני מתגעגעת אליהם. מתגעגעת לחוויות ולזמנים, וזה היכה בי שכן. אני אמנם לא חושבת על זה כל הזמן. רוב הזמן אני ב״כאן ועכשיו״ אבל הגעגוע, כמו מים, ממלא חלק גדול מהזיכרון והלב.
הכלים האלה שלמדתי כמובן נארזו ונכנסו לארגז הכלים המקצועיים שלי, שהולך ומתמלא ועולה על גדותיו במגוון של כלים.