יום שישי, 15 בינואר 2016

מי יטפל במטפל? - טיפול באנשים להם בן משפחה חולה

אבי היה חולה במחלה קשה הרבה שנים, עד שהמחלה הכריעה אותו.

בשנים האחרונות לחייו, כשהמחלה החמירה, עזבה אמי את מקום עבודתה והתמסרה לטיפול בו. סדר יומם כלל מספר ביקורים אצל רופאים ובתי חולים כמה פעמים בשבוע. ביקורים אצל אחיות לביצוע בדיקות, וטיפולים סיעודיים ורפואיים שאמי נדרשה לסייע בהם לאבי. הזמן שנותר לאמי לביצוע מטלות הבית או דברים שרצתה ואהבה לעשות, הצטמצם מאד. אבי, שסבל כאבים והיה מוגבל בתפקודו, הפנה הרבה מהתסכול והכעס על מצבו כלפי אמי, והיא ספגה זאת באהבה, אך זה לא היה קל.


החיים לצד אדם חולה רוויים בדאגה ולחץ. הביקורים אצל הרופאים מלווים לרוב באינפורמציה מלחיצה. המצב מדאיג, תפקודים גופניים נפגעים או מתדרדרים, והאדם החולה הופך פעמים רבות לתלוי בסביבתו.

המגבלות בהן לוקה החולה עקב מחלתו, משפיעות גם על בן המשפחה המטפל, במיוחד אם הוא בן זוג, הורה, או ילד שנדרש לטפל בהורה. דברים שנהג המטפל לעשות בעבר, שגרת יומו, תחביבים שאהב, נדחקים לקרן זוית ומאבדים מחשיבותם. שגרת החיים המוכרת נטרפת, ובמקומה נכנסת שגרת חיים אחרת, לא רצויה, כפויה.

גם החולה פעמים רבות משתנה. הגוף הדואב, המגבלות הגופניות, הדאגה לעתיד, הצורך לעבור טיפולים רפואיים קשים ולא נעימים וליטול תרופות בעלות תופעות לוואי קשות, משנים לעתים קרובות את אופיו של האדם האהוב. האדם החולה הופך לעתים להיות עצבני, מתפרץ, והתפרצויותיו מופנות לאדם הקרוב ביותר, זה שמטפל בו. לעתים אנשים שהיו שמחים ואופטימיים הופכים להיות עצובים, פסימיים ומדוכאים. לעתים גם אצל מבוגרים עשויה להיות נסיגה להתנהגויות כמו ילדיות. החולה הופך מרוכז בעצמו, בגופו, בצרכיו. הוא יכול להפוך דרשני וחסר סבלנות. את השינוי הזה חווה בן המשפחה המטפל, והוא צריך לספוג אותו, להיות סובלני ומכיל, שהרי האדם חולה וסובל.

תחומי העניין של החולה מצטמצמים ומתכווצים למחלה, לסדר היום החולה, לתרופות, רופאים וכאבים. ועמם גם נושאי השיחה והאפשרויות לאסקפיזם.

אחד ההבטים הקשים בטיפול וליווי של בן משפחה חולה הוא הבדידות. המטפל אינו יכול לשתף את החולה בדאגה. או בקושי להתמודד עם השינויים שחלו באישיותו. גם אנשים אחרים, הסביבה הקרובה, אינם מבינים לעתים מה עובר על המטפל. באופן טבעי הם מתעניינים במצבו של החולה.  שוכחים פעמים רבות לשאול את המטפל לשלומו. וגם אם שואלים, לא בהכרח מתעמקים בכך, מסתפקים בתשובות קצרות וסתמיות. ובן המשפחה המטפל נותר לבדו עם רגשותיו ומחשבותיו. לעתים האחרים אינם משתפים בחיי היום יום שלהם, כי איך זה יראה שהם חיים חיים רגילים ואולי אפילו נהנים בעוד המטפל ובן משפחתו האהוב סובלים?  וזאת כשדווקא יכול היה להיות טוב לבן המשפחה המטפל, העוסק כל היום בנושא החולי, לדבר קצת על דברים אחרים ולחוש קצת נורמליזציה.

כשמטפלים הרבה זמן בבן משפחה חולה הקושי והדאגה עלולים לגרום לשחיקה. מחקרים מראים כי בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה (בשפה המקצועית הם נקראים care givers) סובלים יותר ממחלות גופניות ובעיקר מחלות שמושפעות מלחץ נפשי כגון סכרת או יתר לחץ דם. כמו כן אחוז הסובלים מדיכאון בקרב בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה, גבוה יותר.

טיפול בבן משפחה חולה עלול לפגוע לעתים גם במערכות היחסים הקרובות בתוך המשפחה: טיפול בבן זוג חולה עלול לגרם למתחים וקושי עם הילדים, טיפול בילד חולה עלול לגרום למתחים בין ההורים, טיפול בהורה חולה עלול לגרום למתחים בין אחים או למתחים בין הילד המטפל לבן/בת זוגו.

הרבה עומס מוטל על כתפיהם של בני משפחה שמטפלים בבן משפחה חולה. אחד הדברים שיכולים לעזור ולהקל, הוא טיפול. גם בן המשפחה המטפל צריך את המקום שלו. המקום שבו, ולו לפחות לשעה בשבוע, הוא יהיה במרכז תשומת הלב. המקום שבו מישהו יראה אותו ויקשיב רק לו. המקום שבו הוא יוכל לדבר על הכל: הכאב, התסכול, הדאגה, הבדידות. המקום בו יקבל אמפטיה והבנה. המקום שבו יוכל להתייעץ ולקבל כלים כיצד אפשר להקל, לשפר, ולבנות שגרה אפשרית גם במצב שהוא בלתי אפשרי.  וגם המקום שבו יהיו גם חיוך, והומור ואופטימיות.

בן משפחה מטפל שמטפל בעצמו חווה הקלה, תמיכה והכלה. דברים חשובים אלה שמקנה הטיפול, נותנים כח, הקלה, אנרגיה ואופטימיות. והם מאפשרים להמשיך במסע של ליווי בן משפחה אהוב שלקה במחלה. לעתים, ליווי בן משפחה חולה משמעותו מסע ארוך מאד. וגם במסע ארוך צריך לעשות מדי פעם הפסקה, לתדלק, לאכול, לצבור אנרגיה, כדי שאפשר יהיה להעמיס שוב את התרמיל ולהמשיך הלאה.

האם החוויה של טיפול בבן משפחה חולה מוכרת לכם? אשמח לשמוע מאנשים שחוו, ולשמוע מה עזר.


יום שישי, 8 בינואר 2016

האדם מחפש משמעות - חיפוש משמעות לחיים לאחר אסון

השבוע הייתי בהרצאה יוצאת דופן של אישה יוצאת דופן. האישה היא לילך שם טוב. אם שילדיה נרצחו על ידי אביהם לפני כחמש שנים. הסיפור היה אז בכותרות. כולנו הזדעזענו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי כבר אז, איזה טעם נשאר לחייה של אם שאיבדה את כל ילדיה ברגע אחד של רוע וטרוף?

אז הזדעזענו כולנו, אבל האמת היא שבמציאות שבה חדשה מזעזעת אחת רודפת חדשה מזעזעת אחרת, שכחנו את הסיפור של לילך. אבל היא המשיכה לחיות אותו.

והנה, 5 שנים אחרי, עומדת על במה אישה קטנה - גדולה, ומספרת את הסיפור שלה. זה לא סיפור של שיקום, אלא אולי סיפור של מסע. ובמסע הזה יש כאב בלתי נסבל, ועצב, ובחינה של טעויות שנעשו לאורך החיים, ושל הבחירות שעשתה. יש בו גם חיטוט וחיפוש עצמי של מי אני בעצם? האם אני עדיין אמא? האם אני האישה שחיתה בטרור רגשי מתמשך עם גבר שרצה שתחשוב שהיא כלום? או שאינני האישה הזו. האם אני חלשה או חזקה? האם אני רוצה להמשיך ולחיות? ואם כן בשביל מה? האם אפשר להמשיך ולחיות אחרי אסון שכזה? האם מותר לי? האם מותר לי להמשיך לחלום, לקוות, ליצור, לחשוב, לנשום ואפילו לשמוח ולהיות מאושרת?

כמה דברים חשובים לקחתי מההרצאה המטלטלת הזאת:

1 . הכי חשוב: כן! אפשר למצוא משמעות חדשה וטעם לחיים גם אחרי אסון נורא. לילך עשתה שינויים בקריירה ומצאה דרכי ביטוי יצירתיות ודרכי העצמה אישית (ביניהן גם העברת ההרצאות כמו זו שנכחתי בה). היא נמצאת היום בזוגיות ובהריון. מהבחינה הזו, החיים ניצחו.

2 . יש בתוכנו כוחות אדירים שפעמים רבות איננו מודעים להם ואיננו משתמשים בהם עד שאין לנו ברירה ואנו ניצבים אל מול מציאות קשה. רק אז אנחנו נאלצים לחפור בתוכנו ולשאוב מתוך עצמנו את הכוחות האדירים הללו.

3 . תמיכה של חברים ובני משפחה היא מרכיב משמעותי מאד בהתמודדות עם משבר. לילך סיפרה על חברים רבים וטובים שעטפו, לא עזבו ועודדו ברגעי המשבר והאבל הקשים מנשוא. היא לא הפסיקה לשבח חברים אלה ולדבר על הכח שנתנו לה ואיך שלא איפשרו לה ליפול.

4 . חשיבותו של טיפול בשעת משבר. ליווי טיפולי בשעת משבר הוא כח. לילך דיברה רבות על המטפל שטיפל בה לאורך השנים מרגע המשבר. על התמיכה, ההכלה, ההבנה, העידוד, חוסר השיפוטיות, קבלתה כאדם כפי שהיא, החיזוק, התובנות שאיפשר לה להגיע אליהן, ועל הנוכחות שלו שם לצידה לאורך המסע שלה.
לליווי מקצועי בשעת משבר יש תשומות ותרומות נוספות לליווי של אנשים קרובים. הוא מאפשר שיח שבו ניתן להשיל את כל ההגנות והמסכות, ובכך הוא מאד משחרר. הוא מאפשר נוכחות של אדם אובייקטיבי ולא מעורב, שיכול לספק תובנות ממקום נקי, נטול אינטרסים ודעות קדומות. הוא מאפשר נוכחות של אדם עם ראיה וכלים מקצועיים וניסיון בסיוע לאנשים ביציאה והתגברות על משבר. הוא מאפשר שעה בשבוע שבה המטופל הוא החשוב מכל, מעין רחם, שבו המטופל כמו תינוק יכול להתכנס בתוך רגשותיו וצרכיו ולקבל להם מענה ישיר.

מאד התרגשתי מההרצאה של לילך. היא העצימה גם אותי, ונתנה תקווה ואופטימיות.


יום שישי, 1 בינואר 2016

הקול יוצא מהמכחול - שימוש בכלים אמנותיים בטיפול

כשאומרים ״טיפול״ חושבים מיד על שיחה, על דיבור. לרוב זה נכון. טיפול, בעיקר במבוגרים מבוסס על ביטוי באמצעות מילים, בשיחה. בשיחה מעלים מחשבות ורגשות. מעלים זכרונות, מנתחים מצבים וסיטואציות, מנסים לחשוב על אפשרויות שונות הן לפעולה והן לפרשנות למצבים, מערכות היחסים והתכנים העולים בטיפול.

לפעמים הדברים נאמרים בשקט, לפעמים בצעקה. פעמים רבות הדברים נאמרים בכאב רב.

אבל ישנם מצבים שבהם המילים לא מצליחות לבטא את הסערה המתחוללת בפנים. זה קורה בכל מיני מקרים. למשל, כשיש רגש חזק מאד או דפוס התנהגות שלא מצליחים להבין אותו באמצעות המילים (ובעצם, באמצעות התכנים שנמצאים בתחום המודע שלנו). או כשכמה שמנסים לא מצליחים לתמלל את מה שרוצים להגיד, לא מצליחים לבטא את הרגשות והתחושות או המסרים בצורה מדויקת.
ישנם גם אנשים שקשה להם להתבטא במילים. שהצד המילולי אינו הצד החזק שלהם.

בטיפול זוגי (או משפחתי), פעמים רבות הכעס והכאב מובעים בעוצמה כה גבוהה עד שקשה לבני הזוג להקשיב זה לזה ולנהל דיאלוג. לעתים הכעס והכאב כה גבוהים עד שמשתררת שתיקה כבדה בחדר.

לפעמים הטיפול מגיע במבוי סתום. וכמה שלא מדברים מרגישים תקיעות ולא מצליחים להתקדם.

במצבים כמו המצבים שתוארו לעיל, לפעמים נכון לעשות הפסקה בשיחה, ולהמשיך לנהל את השיחה בדרך אחרת. בדרך ללא מילים.

אני מאד אוהבת להשתמש באמצעים אמנותיים או משחקיים בטיפול. אני מוצאת שפעמים רבות שימוש בכלי אמנותי יצליח לעזור למטופל לבטא דברים שלא הצליח לבטא במילים. יצליח לאפשר לבני זוג לנהל דיאלוג שיש בו הקשבה ושיש בו עוד מנעד של רגשות מעבר לכעס או הכאב ששלטו בפגישות עד כה.

בשבוע שעבר השתתפתי בהשתלמות למטפלים שעניינה היה שילוב כלים אמנותיים בטיפול. במסגרת ההשתלמות התנסינו בכלים שונים על עצמנו. מצאתי עצמי גוזרת מז׳ורנלים, מציירת וצובעת בצבעי פנדה וגואש, מתנועעת לקצב המוסיקה ומתנסה בכל מיני תרגילים שהכריחו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בסדנאות (לשבת בשורה אחרונה בקהל ולהאזין פאסיבית תוך שתיית קפה...).

אחד התרגילים שבהם התנסינו לימד אותי שעור חשוב על הנפש שלי עצמי, ועל כמה יש לה עומק ורבדים שלגמרי נסתרים ממני. התרגיל החל ברישום של מספר רב כמה שיותר של רגשות. אחריו התבקשנו לתת צבע אחר לכל רגש. התבקשנו להעריך על סקאלה מהו הרגש שאי חווה הכי פחות בחיי היום יום עד הרגש שאני חווה הכי הרבה. אחר כך קרו כל מיני דברים. בסוף התהליך, לאחר פרק זמן, התבקשנו כאילו באופן לא קשור לצייר ציור חופשי.

אחר כך התבקשנו להסתכל על הצבעים שבחרנו לרגשות בתחילת התרגיל, ולזהות מה הצבעים (כלומר רגשות) הדומיננטיים בציור. נדהמתי. אני חשבתי שהרגשות הדומיננטיים בחיי היום יום שלי הם לחץ, תסכול וגם אהבה. אהבה אכן היה מאד דומיננטי. אבל הרבה יותר ממנו, ממלא כמעט את כל הציור הופיע רגש אחר לגמרי, שבחרתי עבורו בחלק הראשון של התרגיל את הצבע הכחול, ובלי לחשוב אחר כך בציור החופשי ציירתי ים שמילא כמעט את כל הדף. בצבע כחול צבעתי קודם את הרגש: געגוע.

כל הדרך הביתה חשבתי, באמת? בכלל לא ידעתי. לא ידעתי שאי שם, בנבכי הנפש מה שמציף אותי הוא געגוע. געגוע למה? מאז אותו תרגיל חשבתי על כך הרבה. וגיליתי המון דברים ואנשים יקרים שעזבו אותי ואני מתגעגעת אליהם. מתגעגעת לחוויות ולזמנים, וזה היכה בי שכן. אני אמנם לא חושבת על זה כל הזמן. רוב הזמן אני ב״כאן ועכשיו״ אבל הגעגוע, כמו מים, ממלא חלק גדול מהזיכרון והלב.

הכלים האלה שלמדתי כמובן נארזו ונכנסו לארגז הכלים המקצועיים שלי, שהולך ומתמלא ועולה על גדותיו במגוון של כלים.