אבי היה חולה במחלה קשה הרבה שנים, עד שהמחלה הכריעה אותו.
בשנים האחרונות לחייו, כשהמחלה החמירה, עזבה אמי את מקום עבודתה והתמסרה לטיפול בו. סדר יומם כלל מספר ביקורים אצל רופאים ובתי חולים כמה פעמים בשבוע. ביקורים אצל אחיות לביצוע בדיקות, וטיפולים סיעודיים ורפואיים שאמי נדרשה לסייע בהם לאבי. הזמן שנותר לאמי לביצוע מטלות הבית או דברים שרצתה ואהבה לעשות, הצטמצם מאד. אבי, שסבל כאבים והיה מוגבל בתפקודו, הפנה הרבה מהתסכול והכעס על מצבו כלפי אמי, והיא ספגה זאת באהבה, אך זה לא היה קל.
החיים לצד אדם חולה רוויים בדאגה ולחץ. הביקורים אצל הרופאים מלווים לרוב באינפורמציה מלחיצה. המצב מדאיג, תפקודים גופניים נפגעים או מתדרדרים, והאדם החולה הופך פעמים רבות לתלוי בסביבתו.
המגבלות בהן לוקה החולה עקב מחלתו, משפיעות גם על בן המשפחה המטפל, במיוחד אם הוא בן זוג, הורה, או ילד שנדרש לטפל בהורה. דברים שנהג המטפל לעשות בעבר, שגרת יומו, תחביבים שאהב, נדחקים לקרן זוית ומאבדים מחשיבותם. שגרת החיים המוכרת נטרפת, ובמקומה נכנסת שגרת חיים אחרת, לא רצויה, כפויה.
גם החולה פעמים רבות משתנה. הגוף הדואב, המגבלות הגופניות, הדאגה לעתיד, הצורך לעבור טיפולים רפואיים קשים ולא נעימים וליטול תרופות בעלות תופעות לוואי קשות, משנים לעתים קרובות את אופיו של האדם האהוב. האדם החולה הופך לעתים להיות עצבני, מתפרץ, והתפרצויותיו מופנות לאדם הקרוב ביותר, זה שמטפל בו. לעתים אנשים שהיו שמחים ואופטימיים הופכים להיות עצובים, פסימיים ומדוכאים. לעתים גם אצל מבוגרים עשויה להיות נסיגה להתנהגויות כמו ילדיות. החולה הופך מרוכז בעצמו, בגופו, בצרכיו. הוא יכול להפוך דרשני וחסר סבלנות. את השינוי הזה חווה בן המשפחה המטפל, והוא צריך לספוג אותו, להיות סובלני ומכיל, שהרי האדם חולה וסובל.
תחומי העניין של החולה מצטמצמים ומתכווצים למחלה, לסדר היום החולה, לתרופות, רופאים וכאבים. ועמם גם נושאי השיחה והאפשרויות לאסקפיזם.
אחד ההבטים הקשים בטיפול וליווי של בן משפחה חולה הוא הבדידות. המטפל אינו יכול לשתף את החולה בדאגה. או בקושי להתמודד עם השינויים שחלו באישיותו. גם אנשים אחרים, הסביבה הקרובה, אינם מבינים לעתים מה עובר על המטפל. באופן טבעי הם מתעניינים במצבו של החולה. שוכחים פעמים רבות לשאול את המטפל לשלומו. וגם אם שואלים, לא בהכרח מתעמקים בכך, מסתפקים בתשובות קצרות וסתמיות. ובן המשפחה המטפל נותר לבדו עם רגשותיו ומחשבותיו. לעתים האחרים אינם משתפים בחיי היום יום שלהם, כי איך זה יראה שהם חיים חיים רגילים ואולי אפילו נהנים בעוד המטפל ובן משפחתו האהוב סובלים? וזאת כשדווקא יכול היה להיות טוב לבן המשפחה המטפל, העוסק כל היום בנושא החולי, לדבר קצת על דברים אחרים ולחוש קצת נורמליזציה.
כשמטפלים הרבה זמן בבן משפחה חולה הקושי והדאגה עלולים לגרום לשחיקה. מחקרים מראים כי בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה (בשפה המקצועית הם נקראים care givers) סובלים יותר ממחלות גופניות ובעיקר מחלות שמושפעות מלחץ נפשי כגון סכרת או יתר לחץ דם. כמו כן אחוז הסובלים מדיכאון בקרב בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה, גבוה יותר.
טיפול בבן משפחה חולה עלול לפגוע לעתים גם במערכות היחסים הקרובות בתוך המשפחה: טיפול בבן זוג חולה עלול לגרם למתחים וקושי עם הילדים, טיפול בילד חולה עלול לגרום למתחים בין ההורים, טיפול בהורה חולה עלול לגרום למתחים בין אחים או למתחים בין הילד המטפל לבן/בת זוגו.
הרבה עומס מוטל על כתפיהם של בני משפחה שמטפלים בבן משפחה חולה. אחד הדברים שיכולים לעזור ולהקל, הוא טיפול. גם בן המשפחה המטפל צריך את המקום שלו. המקום שבו, ולו לפחות לשעה בשבוע, הוא יהיה במרכז תשומת הלב. המקום שבו מישהו יראה אותו ויקשיב רק לו. המקום שבו הוא יוכל לדבר על הכל: הכאב, התסכול, הדאגה, הבדידות. המקום בו יקבל אמפטיה והבנה. המקום שבו יוכל להתייעץ ולקבל כלים כיצד אפשר להקל, לשפר, ולבנות שגרה אפשרית גם במצב שהוא בלתי אפשרי. וגם המקום שבו יהיו גם חיוך, והומור ואופטימיות.
בן משפחה מטפל שמטפל בעצמו חווה הקלה, תמיכה והכלה. דברים חשובים אלה שמקנה הטיפול, נותנים כח, הקלה, אנרגיה ואופטימיות. והם מאפשרים להמשיך במסע של ליווי בן משפחה אהוב שלקה במחלה. לעתים, ליווי בן משפחה חולה משמעותו מסע ארוך מאד. וגם במסע ארוך צריך לעשות מדי פעם הפסקה, לתדלק, לאכול, לצבור אנרגיה, כדי שאפשר יהיה להעמיס שוב את התרמיל ולהמשיך הלאה.
האם החוויה של טיפול בבן משפחה חולה מוכרת לכם? אשמח לשמוע מאנשים שחוו, ולשמוע מה עזר.
בשנים האחרונות לחייו, כשהמחלה החמירה, עזבה אמי את מקום עבודתה והתמסרה לטיפול בו. סדר יומם כלל מספר ביקורים אצל רופאים ובתי חולים כמה פעמים בשבוע. ביקורים אצל אחיות לביצוע בדיקות, וטיפולים סיעודיים ורפואיים שאמי נדרשה לסייע בהם לאבי. הזמן שנותר לאמי לביצוע מטלות הבית או דברים שרצתה ואהבה לעשות, הצטמצם מאד. אבי, שסבל כאבים והיה מוגבל בתפקודו, הפנה הרבה מהתסכול והכעס על מצבו כלפי אמי, והיא ספגה זאת באהבה, אך זה לא היה קל.
החיים לצד אדם חולה רוויים בדאגה ולחץ. הביקורים אצל הרופאים מלווים לרוב באינפורמציה מלחיצה. המצב מדאיג, תפקודים גופניים נפגעים או מתדרדרים, והאדם החולה הופך פעמים רבות לתלוי בסביבתו.
המגבלות בהן לוקה החולה עקב מחלתו, משפיעות גם על בן המשפחה המטפל, במיוחד אם הוא בן זוג, הורה, או ילד שנדרש לטפל בהורה. דברים שנהג המטפל לעשות בעבר, שגרת יומו, תחביבים שאהב, נדחקים לקרן זוית ומאבדים מחשיבותם. שגרת החיים המוכרת נטרפת, ובמקומה נכנסת שגרת חיים אחרת, לא רצויה, כפויה.
גם החולה פעמים רבות משתנה. הגוף הדואב, המגבלות הגופניות, הדאגה לעתיד, הצורך לעבור טיפולים רפואיים קשים ולא נעימים וליטול תרופות בעלות תופעות לוואי קשות, משנים לעתים קרובות את אופיו של האדם האהוב. האדם החולה הופך לעתים להיות עצבני, מתפרץ, והתפרצויותיו מופנות לאדם הקרוב ביותר, זה שמטפל בו. לעתים אנשים שהיו שמחים ואופטימיים הופכים להיות עצובים, פסימיים ומדוכאים. לעתים גם אצל מבוגרים עשויה להיות נסיגה להתנהגויות כמו ילדיות. החולה הופך מרוכז בעצמו, בגופו, בצרכיו. הוא יכול להפוך דרשני וחסר סבלנות. את השינוי הזה חווה בן המשפחה המטפל, והוא צריך לספוג אותו, להיות סובלני ומכיל, שהרי האדם חולה וסובל.
תחומי העניין של החולה מצטמצמים ומתכווצים למחלה, לסדר היום החולה, לתרופות, רופאים וכאבים. ועמם גם נושאי השיחה והאפשרויות לאסקפיזם.
אחד ההבטים הקשים בטיפול וליווי של בן משפחה חולה הוא הבדידות. המטפל אינו יכול לשתף את החולה בדאגה. או בקושי להתמודד עם השינויים שחלו באישיותו. גם אנשים אחרים, הסביבה הקרובה, אינם מבינים לעתים מה עובר על המטפל. באופן טבעי הם מתעניינים במצבו של החולה. שוכחים פעמים רבות לשאול את המטפל לשלומו. וגם אם שואלים, לא בהכרח מתעמקים בכך, מסתפקים בתשובות קצרות וסתמיות. ובן המשפחה המטפל נותר לבדו עם רגשותיו ומחשבותיו. לעתים האחרים אינם משתפים בחיי היום יום שלהם, כי איך זה יראה שהם חיים חיים רגילים ואולי אפילו נהנים בעוד המטפל ובן משפחתו האהוב סובלים? וזאת כשדווקא יכול היה להיות טוב לבן המשפחה המטפל, העוסק כל היום בנושא החולי, לדבר קצת על דברים אחרים ולחוש קצת נורמליזציה.
כשמטפלים הרבה זמן בבן משפחה חולה הקושי והדאגה עלולים לגרום לשחיקה. מחקרים מראים כי בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה (בשפה המקצועית הם נקראים care givers) סובלים יותר ממחלות גופניות ובעיקר מחלות שמושפעות מלחץ נפשי כגון סכרת או יתר לחץ דם. כמו כן אחוז הסובלים מדיכאון בקרב בני משפחה המטפלים בבן משפחה חולה, גבוה יותר.
טיפול בבן משפחה חולה עלול לפגוע לעתים גם במערכות היחסים הקרובות בתוך המשפחה: טיפול בבן זוג חולה עלול לגרם למתחים וקושי עם הילדים, טיפול בילד חולה עלול לגרום למתחים בין ההורים, טיפול בהורה חולה עלול לגרום למתחים בין אחים או למתחים בין הילד המטפל לבן/בת זוגו.
הרבה עומס מוטל על כתפיהם של בני משפחה שמטפלים בבן משפחה חולה. אחד הדברים שיכולים לעזור ולהקל, הוא טיפול. גם בן המשפחה המטפל צריך את המקום שלו. המקום שבו, ולו לפחות לשעה בשבוע, הוא יהיה במרכז תשומת הלב. המקום שבו מישהו יראה אותו ויקשיב רק לו. המקום שבו הוא יוכל לדבר על הכל: הכאב, התסכול, הדאגה, הבדידות. המקום בו יקבל אמפטיה והבנה. המקום שבו יוכל להתייעץ ולקבל כלים כיצד אפשר להקל, לשפר, ולבנות שגרה אפשרית גם במצב שהוא בלתי אפשרי. וגם המקום שבו יהיו גם חיוך, והומור ואופטימיות.
בן משפחה מטפל שמטפל בעצמו חווה הקלה, תמיכה והכלה. דברים חשובים אלה שמקנה הטיפול, נותנים כח, הקלה, אנרגיה ואופטימיות. והם מאפשרים להמשיך במסע של ליווי בן משפחה אהוב שלקה במחלה. לעתים, ליווי בן משפחה חולה משמעותו מסע ארוך מאד. וגם במסע ארוך צריך לעשות מדי פעם הפסקה, לתדלק, לאכול, לצבור אנרגיה, כדי שאפשר יהיה להעמיס שוב את התרמיל ולהמשיך הלאה.
האם החוויה של טיפול בבן משפחה חולה מוכרת לכם? אשמח לשמוע מאנשים שחוו, ולשמוע מה עזר.
